ריטב"א על עירובין ה׳

1 דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קא מיפלגי וכו׳ ומר סבר קורה משום מחיצה. פרש״י ז״ל ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי׳ חודו יורד וסותם ואין קורה זו מכשרת אנא מעשרים גובה ושיהא מקום חשוב דהיינו ד׳ טפחים רוחב שיעור רשות היחיד דכל מחיצה שאינה בא להכשיר מקום ד׳ טפחים לכל הפחות לא שמה מחיצה. שמא יפחת פי׳ שמא יפחת משום דעשויין לירד ושמא יפחית מטפח ולא רמי׳ אנפשי׳ לתקונה ולפי׳ צריך להוסיף על שיעורו וכיון דאפיקתיה מטפח אוקמיה בד׳ שיעור רשות היחיד:

2 משכו בכמה. פי׳ כמה יהיה החקק ההוא אורך בתוך רחבו המבוי פרש״י ז״ל הא דנקט לעיל רחבו והכא נקט משכו ואע״פ שזה וזה הוא שיעור הנמשך לאורך המבוי טעמא דמילתי כי בדבר הבולט כגון תל שעשה לעיל שייך רחב אבל בדבר השוקע בחקק זה ומחיצות מקיפות אותו שייך לשון משך:

3 רב יוסף א׳ בד׳ טפחים ואביי אמר בד׳ אמו׳. פי׳ וכל אחד מהם הוסיף על השיעור שאמ׳ לעיל גבי תל וכת׳ רש״י ז״ל טעמא דמלת׳ דלעיל הא איכא מבוי והאיכא דפנות אלא שאנו באין למעטן ובהיכר כל דהו סגי או למר בד׳ או לומר בטפח אבל הכא שאין לזו גובה מבוי ולא גובה דפנות דהשת׳ משוינין ליה מבוי ודפנות כחקק זה צריך לעשות בו משך ראוי כשיעו׳ אורך דין מבוי והא דאמרי׳ דרב יוס׳ דא׳ בד׳ טפחים קסבר משך מבוי בד׳ טפחי׳ ק״ל דהא לקמן גבי מימרא דרב בלחי המושך מדפנו של מבוי אמ׳ רב יוסף ש״מ משך מבוי ד׳ אמו׳ י״ל דהתם אליבא דרב קאמר וא״ת אי משום הכשר אורך מבוי בעי ד׳ טפחים היכי סגי ליה שיהא משכו ד׳ טפי דהא רחבו לכל הפחות ד׳ טפ׳ כשיעור רשות היחיד וגם שאין פתח בפחות מד׳ טפחים ואם כן יהא ארכו כרחבו וקיימא לן שאין ניתר בלחי וקורה אלא מבוי שארכו יותר על רחבו כדאי׳ לקמן בסמוך וי״ל דשער המבוי אע״פ שהוא נמוך נכנס הוא בשיעורו וכי אמרי׳ במבוי דעלמ׳ בארבעה היינו ד׳ טפחי׳ שוחקו׳ שהם ד׳ ומשהו:

4 מבוי שנפרץ כלפי ראשו. פירש שנפרץ באחד מכותליו הארוכים באותו הצד שהוא סמוך לראש המבוי ששם פתחו של מבוי אם יש שם פס ד״ט מתיר פרצה עד עשר פרש״י ז״ל דכיון שנשאר בתוכו של כותל הארוך סמוך לפתח כשיעור הכשר אורך מבוי לא נתבטלה תורת פתח והפרצה הזאת תהא חשובה כפתח שאין בה אלא עשר אמות שהוא שיעור פתחו של מבוי ומבוי אינו נפסל בפתחי׳ הרבה כיון שהפתח שהוא בראשו מתוקן ומוכשר כראוי ואפילו תימא דדילמא שבקי בני מבוי פתח המבוי ועיילי ונפקי בפרצה זו מפני שהיא קרוב׳ להם וממעטי בהליכ׳ אין בכך כלו׳ כיון שזה הפתח הראשון עומד בהכשרו ואם לאו כלומר שלא נשארו ד׳ טפחים עומדים בראש הכותל הנפרץ כלפי ראשו פחות מג׳ מותר פירש דכל פחות מג׳ כלבוד דמי והרי הוא כאלו אין שם פרצה כלל:

5 ג׳ אינו מתיר. פי׳ דכיון שיצאת פרצה מתורת לבוד ולא נשאר בכותל סמוך להכשר המבוי שיעור אורך מבוי בטלה תורת קורה מכאן פרש״י ז״ל משום דבני מבוי שבקי לפתחא קמא ועיילי בפרצה זו ונמצא שלא נשאר לקורה זו שום חשיבות וק״ל ותיפוק לי דבעינן קורה ע״ג וליכא כיון שאין הכותל סמוך לקורה כשיעור הכשר מבוי וא״כ אפי׳ לא שבקי בני מבוי בפתח׳ דמבוי ועיילי ונפקי ביה אין כאן תורת קורה י״ל דכיון דסוף סוף מבוי אלו הוו עיילי ונפקי בה כדמעיקרא בני מבוי מקיימי הכשרה דידיה בתשמישים ולא מיבטיל תורת קורה מינה אבל השתא דאיכא תרתי לגרעותא מיבטיל תורת קור׳ מינה כנ״ל לפי פרש״י ז״ל והוא הנכון:

6 אמר לך אביי סוף מבוי הכי נמי. פי׳ דלאוקומי מבוי בהכשרו ובחזקתו הראשון די לנו בד׳ טפחי׳ דהוי שיעור מבוי גרוע אבל בתחלת הכשירו אין די לנו בפחות מד׳ אמות שהוא שיעור חשוב ואי בד׳ טפחים היכי משכחת שיהא פתח חצר בא׳ מדופני מבוי כיון שאין כלו ארוך אלא ד׳ טפחים דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד׳ טפחים מלבד הפצימין שלו ואף ע״ג דפריש׳ דד׳ טפחים דאידך מבוי הם ד׳ ומשהו מ״מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח ואפי׳ יהא בו שיעור נמצא כל ארכו של כותלי מבוי פרו׳ בפתחי׳ ואין כאן היכר כותל מבוי וכ״ת דפתח להו בפתחם בדופן האמצעי והאמר רב נחמן וכו׳ פי׳ וכיון דארכו של מבוי ד׳ ומשהו אין ברחבו אלא ד׳ טפחים כדי שיהא ארכו יותר על רחבו ואין ברחב דופן האמצעי שיעור לפתח אחד עם פצימין וכ״ש לשני פתחים ופרקי׳ דרב יוסף מפרש לה דפתח להא לפתחים בקרן זוית דמבוי בפנים סמוך לכותל האמצעי אחד מכאן ופרש״י ז״ל כגון דפתח ג׳ טפחים מן הפתחים בסוף אורך הכותל הארוכה וטפח באמציעו׳ ולא דק מרן ז״ל דבכי הא אין אלכסונו אפי׳ ג׳ טפחים ושני חומשים ואנו צריכים שיהא ברחב החלל ד׳ טפחים וכיון שכן צריך שישער לעשותו בענין שיהא באלכסון שמקרן לקרן ד׳ טפחים כי זה הוא רחבו של פתח זה:

7 לחי הבולט מדפנו של מבוי. פי׳ בסוף הדופן הסמוך לפתח בולט ממנו כלפי רחב הפתח והכי מוכח לקמן בהדיא דלרחב הפתח הוא בולט דאמרינן שאם היה מבוי רחב שבע ניתר בעומד מרוב׳ על הפרץ ואין זה בלחי המושך בדפנו של מבוי דלקמן דהתם מיירי שבולט בסף הכותל כלפי חוץ כאלו הכותל נמשך הרבה ופרש״י ז״ל שלא נעש׳ שם מתחלה לשם לחי אלא שנשאר שם מן הבנין והא דאמרי׳ פחו׳ מד׳ אמות נדון משום לחי אתיא אליבא דהלכתא כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי ומיהו לא קשיא לר״ת ז״ל שפסק שם הלכה כרבא שאינו לחי ומפרש למד של יע״ל קג״ם ימי לידה שבמ׳ נדה דמצי לפרושי דהכ׳ כשיעשה מתחלה לשם לחי א״נ דרב הונא לטעמיה דסבר לחי העומד מאליו הוי לחי כדאיתא לקמן גבי ההיא פלוגתא דאביי ורבא אבל אנו כרבא קיימא לן דאמר לא הוי לחי כן יש לפרש לדעת ר״ת ז״ל. וההיא דלקמן גבי לחי הנמשך אפ׳ לרש״י ז״ל לפרש דאיירי בשנעשה לשם לחי דאי לא כי אמרי׳ עלה ש״מ תלת הוה לן למימר ש״מ ארבע ונמנה בדידהו לחי העומד מאליו הוי לחי אלא ודאי כדאמרן אבל הכא משום דקאמר לישנא דבולט משמע ליה למרן ז״ל דבולט מאליו משמע:

8 ד׳ אמות נידון לשום מבוי. פרש״י ז״ל דכיון שיש בו שיעור הכשר אורך מבוי נפק ליה מתורת לחי ולא סמכי׳ עלה וא״ת הניחא למ״ד לחי משום הכירא אלא למ״ד לחי משום מחיצה הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח טפי מעלי וי״ל דדילמא רב הונא סבר לחי משום הכירא אי נמי י״ל דאפי׳ למ״ד משום מחיצה בעי׳ שיהא בו היכירא קצת שנעשה משום לחי וכן תרצו בתוספות עוד כתב רש״י ז״ל ואע״ג דאלו עבדיה משום לחי הוי כ״ש דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלא איקבע לשום לחי אנן במחשבה לא מצי׳ לאפוקי מתורת מבוי ולשויי׳ לחי והקשו עליו דלגבי היכר לחי מה מועיל לו לעשות היכר לבני אדם מפני שנעשה לכך אחר שהוא גדול כמו כותל מבוי וי״ל דכשהוקבע לשם לחי יש לו קול ורב יוסף לאפוקי מתור׳ לחי עד דאיכא ד׳ אמות למיהוי מבוי בד׳ טפחים סגי פי׳ שאין להוציאו מתורת לחי כיון שעומד במקום לחי עד שיהא ד׳ אמות שאין בו היכר לחי כלל ולעיל הכשר אורך מבוי ד׳ טפחים הוא וק״ל דאכתי תקשי לישנא דרב הונא דקאמר נדון משום מבוי אלמא זהו שיעורו של מבוי דאי לא תימא ד׳ אמות אינו נדון משום לחי אי נמי לימא נדון משום כותל וי״ל דה״ק נדון משום מבוי שקורין בני אדם נראה להם מבוי אלא כשיש בו ד׳ אמות ואם תאמר והא רב יוסף גופיה דייק לקמן על מימרא דלחי המושך שמע מינה משך מבוי ד׳ אמות ויש לומר דלאפוקי מתורת לחי קאמר כדמפרש הכא אי נמי דהתם אליבא דרב קאמר לה כדכתי׳ לעיל.

9 אי דמוקי׳ לה בהדיא אוסופו הוא דקא מוסיף עלי׳. פי׳ בתוספות ומיירי במבוי שהו׳ יותר על שמנ׳ דאי כשהוא שמנה אמות מצומצמו׳ כיון שהלחי ד׳ אמות כשמוסיף עליו לחי משהו הרי הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדלקמן עוד תרצו דמיירי אפילו כשהוא רחב ה׳ אמות מצומצמת והכא אליבא דרב הונא קאמרי דלית ליה ההיא סברא דלקמן וכדאמרי׳ עלה בהדי׳ דרב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר דרב הונא לית ליה הכי אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ אבל כשהוא רחב שמנה אמות מצומצמות אינו ניתר בפרוץ ועומד ורב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דסבר לקמן בפרקין דפרוץ כעומד אסור אבל לרב פפא בר פלוגתיה דהתם דסבר פרוץ כעומד מותר אפי׳ כשמנה אמות מצומצמות ניתר בעומד כפרוץ והא איפסיקא התם הלכת׳ בהדיא כרב פפא וא״ת ורב אשי דאמר לקמן דרחב ח׳ אמות מצומצמות מטעם מה נפשך אמאי לא אתי עלה מטעמא דפרוץ כעומד מותר י״ל דרב אשי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאתא לימא דאפילו לדידיה איכא היתירא ואין צריך לחי אחר אבל אליבא דהלכת׳ בלאו הכי נמי משתרי בפרוץ כעומד:

10 ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה וכו׳ פרש״י ור״י ז״ל דבחצר מרובעת מיירי שאינה ניתר׳ בלחי וקור׳ אם נפרצה ביותר מעשר או נפרצה במלואה וצריך פס ד׳ אבל חצר שארכ׳ יותר מרחבה הרי פירצתה נתרת בלחי אי קור׳ כמבוי ודאי דהכי אית׳ לקמן בפרקין גבי מימרא דרב נחמן דאמר נקט׳ איזהו מבוי כו׳ לפי גרסת הספרים שלנו ולפי אות׳ גרס׳ אין הפרש בין מבוי לחצר לעניין זה דבמבוי נמי אם הוא ארכו ברחבו אינו נית׳ פתחו אלא בפס ד׳ ואם ארכו יותר על רחבו ניתר פתחו בלחי או קורה ולפי שטה זו קשה קצת היכי נקט הכא חצר סתם ולא קאמר חצר מרובעת ועוד היכי אפשר למיעבד ק״ו מחצר למבוי והרי שניהם שוים ומה חומרא וקולא יש כאן וי״ל משום דאיתמר בחצר להדיא נקטיה בחצר וכאלו אין הדין כמבוי כיון שעדיין לא נתפרש לנו אותו כ״כ דהא סוף סוף כשתאמר כן במבוי הכי נמי אתי שפיר דאשכחן שמועיל עומד מרובה על הפרוץ בין בחצר בין במבוי במקום שאין לחי וקורה מועילין וכן נעשה ק״ו ומה במקום שאין לחי וקורה מועילי׳ כגון׳ חצר מרובע׳ אי מבוי מרובע מועיל עומד מרובה על הפרוץ במקום שמועילים לחי או קורה כגון מבוי או חצר שאינם מרובעים אינו דין שניתר בעומד מרוב׳ על הפרוץ ואורחא דתלמודא בהכי דכיון דידע קושטא דמילתא היכי הוא נקיט ליה ועביד ק״ו דנפשיה ועוד י״ל דהכא לא ק״ו ממש עבדינן לעשות חצר חמורה דמבוי קל בדבר זה אלא בתורת ק״ו דלת וקורה בהדי עומד מרוב וה״ק ומה חצר מרובע וה״ה למבוי שכמוהו שאין בחלל תל התירו מפני קולא שבו מועיל בו עומד מרובה על הפרוץ מפני שהיא חמור ויש בכיוצא כק״ו זה בפ״ק דקידושין כדכתיב הת׳ בס״ד ומ״מ מצי לראב״ד ז״ל גרסא אחרת לקמן בפרקין באותה הלכ׳ והוא סובר דבכל חצר בין מרובעת בין שאינה מרובעת אינה ניתר׳ לעולם אלא בפס ד׳ טפחים ולדברינו אתי שפיר מאי דנקט הכא חצר סתם ואתי ק״ו מחצר למבוי מ״מ כפשוטו כי החצר חמור שאינו ניתר לעולם אלא בפס ד׳ ואלו מבוי שאינו מרובע ניתר בלחי וקורה וא״ת ומהאי ק״ו גופיה נשרי מבוי אפי׳ שהוא שמנה או יותר דהא בכותל זה יש בו יותר מד׳ טפחים וחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה ניתרת בפס ד׳ טפחים תירץ רש״י ז״ל דאין הכי נמי דאתי בק״ו שנתיר מבוי ח׳ בכותל זה מדין פס ומיהו כיון דלא איקבע התם לשם פס א״א שיתיר מדין פס דהא בעי׳ היכר פס וכל שיש בו ד׳ אמות כשיעור הכשר מבוי כשם שיצ׳ מתורת לחי מפני שלא נעשה לכך כך יצא מתורת פס כיון שלא נעשה לשם פס ואינו עושה בכאן שום היכר ונראה שבחצר שנפרצה כיוצ׳ בזה מתי׳ אם נשארו שם גפיפי ד׳ אמות שלא נעשה לשם כך אלא דהכא גבי מבוי בעי׳ היכר לחי או היכר פס תאמר במבוי שפרצתו בד׳ טפחים וא״ת ומהאי ק״ו גופי׳ אמאי לא ילפי׳ דפרצת מבוי בעשר י״ל דכי אמרי׳ דרב הונא ברי׳ דרב יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר מהאי ק״ו הוא דסבר הכי מיהו אכתי קשי׳ רב הונא דאמר כד׳ אמאי לא עביד האי ק״ו וי״ל דרב הונא סבירא ליה דאדרב׳ גבי חצר הוא שהתירו פרצ׳ בעשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג׳ מחיצות דין הוא שלא נתיר באותן מחיצות פרצה בעשר כיון שכבר עומדת רוח רביעית פרוצה וא״ת אדרבה נימא כדאמרי׳ לקמן גבי פסי ביראות דכיון דאקילו בה חדא קולא נקיל בה קולא אחריתי יש לומר שאני הת׳ שהקולא ראשונה היא קולא גדולה להתיר פרוץ מרובה על העומד וגלו חכמים דעת׳ שרצונ׳ להקל שם כל מאי דאפשר מה שאין כן כאן שאין הקולא הראשונ׳ גדול כיון שיש שם ג׳ מחיצות כן תרצו בתוספו׳:

11 רב אשי אמר אפי׳ תימא במבוי שמנה. פי׳ שמנ׳ מצומצמו׳ כדפריך ואזיל דמה נפשך אי עומד נפיש כו׳ כלומר דמסתמא שאין ד׳ אמות אלו מצומצמות ממש שלא יעדיף או יחסר:

12 מאי אמר׳ דכי הדדי נינהו. פי׳ וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור מ״מ ה״נ ספק דדבריהם וספק דדבריהם לקולא ויש שהקשו דהא קימ׳ לן אי אפשר לצמצ׳ בידי אדם והכין נמי סוגיין בעלמ׳ דבידי אדם אי אפשר לצמצ׳ מכשרי רב פפא פרוץ כעומד ולא חייש דילמ׳ פרוץ נפיש והכי נמי סוגיין במסכ׳ חולין גבי שחיט׳ דאפליגי במחצ׳ על מחצ׳ אפשר לעמוד על הדבר אם הם מצומצמות היאך נסמוך על הדבר לומר ספק דבריהם להקל והנכון בקושייתינו מה שפירש״י ז״ל דאע״ג דאפשר לצמצם כיון דהכא לא נתכונו לצמצם ודאי אינו מצומצם שאפי׳ בבאים לצמצם יש רוב בני אדם שאינ׳ יכולין לצמצם וכל שכן זה שהיה במקרה וכיון שחזקה גדולה היא זו וכל זמן שאיני נמדד הוא ספקא דרבנן אין לנו לטרוח למדוד אותו ולברר ספקו ולמדוד ונסמוך על החזק׳ הזאת ויש בתוס׳ שעה אחרת בזו שאומר דלעיל סבירא לן דבידי אדם נמי א״א לצמצ׳ ומה שהתיר רב פפא פרוץ כעומד ואמרי כמחצה על מחצה שהוא כרוב התם מפני שההיתר מצוי יותר דאיכא שני צדדין להתיר דילמא שחט רובא ואם תמצא לומר דהוי פלגא הא קיימא לן דמחצה כרוב ואין כאן אלא צד א׳ לאיסור שמא שחט פחות ממחצה וכיון דאיכא שני צדדין דהיתירא תלי׳ בהו דדמי קצת לספק ספקא וא״ת א״כ הכי נמי נשרי מהאי טעמא דאיכא תרתי לקולא אפי׳ הוה ספק של תור׳ ולמה הוצרכנו לומר היתיר׳ מפני ספק דבריהם. תרצו דהכא איכא צד שני לאיסורא שמא לא היו הח׳ אמות של פתח מצומצמות אלא שהיו יותר מח׳ אמות ואפי׳ יש בעומד ד׳ אמות ד׳ אמות מצומצמות הוי הפרוץ מרובה ואסור ועוד דכיון דאמרת ותלית דהא כי הדדי הוא וסבור לך דפרוץ כעומד אסור א״א לן לדון להיתר מפני שום צד א׳ ויש מסכימין לשטה זו דכיון דאפשר דאמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם אין לנו לחצות בו כלל ואין לנו אלא או שהוא יותר ממחצה או פחות מכאן וליכא אלא חד צירוף להיתירא וחד צד לאיסורא והיא הנותנת דהכא על כרחין אפשר לצמצם סבירא לן מדאמרי׳ מאי אמרת דילמא שוו אהדדי והיאך שוו אהדדי דהא אי אפשר לצמצם כלל. ועוד מאי ספק דדבריהם איכא על כרחין או נפיש או בציר ואית׳ ממה נפשך ונראה כי בעלי השטה הזאת סבורין כי כשאנו אומרים אי אפשר לצמצם היינו שא״א לצמצם הדבר ולעמוד על המדה בצמצום אבל הדבר עצמו אפשר שיארע מאליו שיבא בצמצום אלא דאנן לא אפשר לן למיקם עלה. ולפי שטה זו מה שאמר פרוץ כעומד או מחצה על מחצה כרוב לעניין שחיטה לא שנודע לנו בודאי שהוא כך שהרי א״א לעמוד עליו אלא לומר שאם יראה לנו שהוא כך נתיר מטעם שאמרנו שיש שני צדדין להתיר כיון דמדאורייתא פרוץ כעומד וסגי בשחיטה מחצה על מחצה כנ״ל לפי שטה זו אבל הדברים רחוקים: